החלטה בתיק ת"א 11488-02-0

התובע הוא אחד מיורשיו של המנוח כליל יוסף סבית' (" המנוח"), שהיה תושב הכפר איקרית ואשר בבעלותו היו אדמות שנלקחו ממנו כחלק מן הפעילות הצבאית במהלך מלחמת העצמאות, עת סולקו תושבי הכפר מבתיהם ולא הורשו לשוב אליהם. בשנת 1953 התקבל חוק רכישת מקרקעים (אישור פעולות ופיצויים) תשי"ג-1953 (" חוק הפיצויים") אשר מכוחו הוקנו קרקעות הכפר איקרית לרשות הפיתוח ונרשמו על שם המדינה.

בשנת 1997 הוגשה לבית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ עתירה למתן צו שיורה על החזרתם של תושבי איקרית לכפרם, אולם עתירה זו נדחתה תוך שבית המשפט מציין כי במהלך הדיון גיבשה המדינה הצעת פיצויים שתוארה כ"נדיבה למדי", אלא שהעותרים סירבו לקבלה ועמדו על זכותם לשוב לכפרם (בג"ץ 840/97 עאוני סבית נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 26.6.03)) (" עניין סבית").

תחילתה של התובענה בת"א 11488-02-09 זה היא בבקשה שהוגשה על דרך המרצת פתיחה בתיק ה"פ 196/05, שבה עתר התובע לחייב את הנתבעת לשלם לו סכום של 6,889,050 ש"ח כפיצויים בגין הפקעת האדמות שהופקעו מן המנוח, אשר כיורשו הוא בא בנעליו.

עיקר טענת התובע בהמרצת הפתיחה הייתה שבשעתו, בעת הדיון שהתקיים בבית המשפט העליון בעניין סבית, הציעה המדינה פיצויים לעותרים, ויש לאכוף עליה את הענקת הפיצויים כמפורט באותה הצעה. המבקש טען כי הצעה זו, שכאמור תוארה בפסק דינו של בית המשפט העליון כהצעת פיצויים נדיבה, הייתה אמורה לשמש כבסיס לתשלום הפיצויים, וכי המדינה שינתה את טעמה, ועמדתה היא שמכיוון שבשעתו דחו העותרים את ההצעה שהוצעה בבג"ץ 840/97 הנ"ל, אין היא תקפה עוד ולא ניתן לאכוף אותה עליה.

להשלמת תיאור הרקע יצוין כי ביום 21.9.06 הגישה המדינה הודעה לבית המשפט שבה היא פירטה את עקרונות ההצעה לפיצוי על דרך הפשרה בתובענה שבתיק ה"פ 196/05, ובבחינת הקדמת המאוחר ניתן לומר כבר עתה כי עקרונות אלה לא היו מקובלים על התובע.

בתשובה להמרצת הפתיחה נטען על ידי המדינה, בין השאר, שהתובענה אינה מגלה עילה. מכיוון שנראה היה שהטענה איננה משוללת יסוד, ניתנה ביום 7.12.08 החלטה המאפשרת לתובע לשקול את תיקון הבקשה ויחד עם זאת להגיש את תובענתו על דרך של כתב תביעה בסדר דין רגיל. התובע קיבל את הצעת בית המשפט והגיש כתב תביעה מתוקן בת"א 11488-02-09 זה. מהודעות שמסרו באי כוח הצדדים במהלך הדיונים בתיק זה עולה כי היו ניסיונות להגיע להסדר פשרה אולם אלה לא עלו יפה, ובהחלטה שניתנה ביום 7.7.09 נקבע כי בירור התובענה ייעשה בשני שלבים. תחילה ייערך בירור עובדתי בדבר גודל השטח שהופקע ואשר בגינו נתבעים פיצויי ההפקעה, ולאחר מכן תיעשה הערכה של שווי המקרקעין שהופקעו. עוד נקבע באותה החלטה שלצורך הבירור העובדתי בשלב הראשון יגישו הצדדים תצהירי עדות ראשית, תישמענה העדויות ותינתן החלטה בעניין גודלו של השטח שהופקע.

הצדדים הגישו עדויות ראשיות בתצהירים. מטעמו של התובע הוגש תצהירו שלו (ת/1) ואילו מטעמה של הנתבעת הוגשו תצהירה של הגב' פ' פרץ (" פרץ"), שהיא עובדת בכירה במנהל מקרקעי ישראל  (נ/2) וכן חוות דעת מומחה של מר מ' פראג' מנהל תחום מיפוי ומדידות במחוז צפון של מנהל מקרקעי ישראל (נ/1).

בתצהיר עדותו של התובע נטען כי סך כל שטח האדמה שהיה בבעלותו של המנוח היה כ-50 דונם שהתחלקו כדלקמן: אדמת בנייה - 11.015 דונם, אדמת מטעים - 2 דונם ואדמת מזרע - 37.15 דונם. בתצהיר ניתן פירוט של מיקום האדמות בשטחי הכפר איקרית וסביבותיו, ונטען כי הפרטים הכלולים בתצהיר ביחס לשטח האדמות ומיקומן ידועים לתובע באופן אישי, שכן בעת פינוי התושבים מאיקרית בשנת 1948 הוא היה בן 12, וכבר בעת ההיא הייתה לו ידיעה על האדמות השייכות לאביו.

עוד ראוי לציין, שבסעיף 2 לתצהירו טען התובע כי פירוט חלוקת האדמות הוא בהתאם לטבלאות משרד האוצר שבהן מופיעים פרטי עזבונו של המנוח. לתצהיר (ת/1) שהוגש לבית המשפט לא צורפו כל טבלאות, וכשהתובע נחקר על כך בחקירתו הנגדית השיב בא כוחו, במקומו, כי המדובר בטבלאות שצורפו כנספח א' לתצהירה של פרץ, שאליהן אתייחס להלן. עם זאת, בהתייחסו לתוכן הטבלאות, ציין התובע כי ככל שקיים פער בינו לבין הנטען בתצהירו, יש לייחס זאת לחלוף הזמן, שכן, כפי שנאמר בתצהירו, הוא היה ילד בן 12 בעת פינוי התושבים מן הכפר (עמ' 6 לפרוטוקול). בהמשך עדותו נשאל התובע אם תוכן הטבלאות מקובל עליו, והוא השיב שמבחינתו "זה קשקושים" וכי הפירוט שהוא מסר בתצהיר מבוסס על מידע שהוא קיבל מאחיו, שבינתיים הלך לעולמו (עמ' 9 לפרוטוקול). קודם לכן הוא העיד שהנתונים שאותם מסר בתצהיר מקורם במסמכים מתקופת השלטון הטורקי השמורים, לטענתו, בביתו.

גרסת הנתבעת היא ששטח האדמות שהיה בשעתו בבעלות המנוח הוא אכן כ-50 דונם. אלא שסיווגם של השטחים, על פי ייעודם והשימוש שניתן לעשות בהם, שונה מן הנטען על ידי התובע. לפי הטבלאות שצורפו כנספח א' לתצהירה של פרץ, השטחים שהיו בבעלות המנוח לפי ייעודיהם  הם: אדמת בנייה - 340 מ"ר; אדמה חקלאית בסיווג מטעים - 3125 מ"ר; אדמה חקלאית אחרת -  29,450 מ"ר ואדמת טרשים - 17,250 מ"ר. כאן המקום לציין כי טבלאות אלה הן רישומים שנעשו במשרד האוצר בשנת 1963, והן משקפות ריכוז נתונים מספר משלמי המיסים שנוהל בתקופת המנדט הבריטי מכוחה של פקודת מס הרכוש החקלאי (ע"ר 1182, 30.3.1942) שהייתה בתוקף בעת ההיא, ואשר בוטלה בינתיים (" הפקודה").

לתצהירה של פרץ צורף (כנספח ב') גם תשריט של הכפר איקרית וסביבותיו (" התשריט"), שלפי דבריה של פרץ מתאר את חלוקת האדמות לגושים פיסקליים, חלוקה ששימשה יסוד לסיווגי הקרקע בספר משלמי המיסים אשר ממנו נלקחו הנתונים הרלוונטיים שפורטו בנספח א' של תצהירה. בחקירתה הנגדית הסבירה פרץ כי הנתון שלפיו היו למנוח רק 340 מ"ר של אדמת בנייה מבוסס על העובדה שלפי ספר משלמי המיסים זהו השטח שהיה בבעלותו בגוש פיסקלי "1" אשר, כאמור בתשריט, הוא שטח הכפר גופו. שאר השטחים שהיו בבעלותו של המנוח מצויים באזורים אשר צוינו בתשריט כגושים פיסקליים אחרים מאשר הכפר עצמו, ושטחים אלה סווגו על פי הסיווגים שפורטו בתוספת לפקודה (מטעים, שלחין, אדמת זריעה וכד'). פרץ אמנם נשאלה בחקירתה הנגדית אם יש בידה להציג העתק של הפקודה והיא השיבה על כך בשלילה, אולם אין בכך כלום, שכן הפקודה היא בגדר דין ואף אם היא בוטלה בינתיים לא היה על הנתבעת להביא את תוכנה כראיה, ודי אם פרץ הפנתה לסיווגים שבתוספת לפקודה כדי להניח את התשתית העובדתית שעליה מתבססות טענותיה של הנתבעת.

בחלק אחר של חקירתה הנגדית נשאלה פרץ שאלות הנוגעות לסיווגים השונים המפורטים בנספח א' לתצהירה, והיא השיבה על כך שפענוח התשריט אינו בגדר מומחיותה המקצועית, וכי האמור בתצהירה מתבסס על הנתונים המפורטים בנספח א' (רישומי ספרי משלמי המיסים). דברים אלה מקובלים עליי ואני סבור שאם רצה התובע לשלול את האמור בנספח א' או להטיל ספק במהימנותו, היה עליו להביא ראיה התומכת בגרסתו, ואת זאת הוא לא עשה.

למסקנה דומה אני מגיע גם בנוגע לתשריט (נספח ב' לתצהירה של פרץ), אשר גם במהימנותו ניסה בא כוח התובע להטיל ספק. אכן, המסמך שהוגש כנספח לתצהירה של פרץ הוא רק העתק צילומי של התשריט המקורי, אולם לא מצאתי בשאלות שהציג בא כוח התובע לפרץ בחקירתה הנגדית (עמ' 14 לפרוטוקול), או בתשובות שהשיבה פרץ לשאלות אלה, תמיכה להנחה שהמסמך שהוגש אינו משקף את התשריט המקורי, או שהתשריט אינו תואם את מצב הדברים כהווייתם. נכון הדבר שהתשריט אמור להציג מפה שהוכנה בתקופת המנדט הבריטי, בעוד שבתשריט ניתן למצוא כיתוב בשפה העברית, לרבות חתימה וחותמת של מי שהיה שר האוצר בממשלת ישראל בשנת 1953, אולם לדעתי אין בכך כדי להטיל ספק במהימנותו של התשריט, ומהחותמת ניתן ללמוד דווקא את היפוכו של הדבר. מדובר באישורו של שר האוצר שניתן לפי חוק הפיצויים, והוא מאשר כי המפה היא התשריט הנזכר בתעודה שניתנה לפי סעיף 2 לחוק הפיצויים, ומכאן ניתן להסיק שהתשריט משקף את המפה המפרטת את חלוקת השטח של הכפר איקרית וסביבותיו לגושים הפיסקליים הרלוונטיים לספר משלמי המיסים.

סיכומו של דבר, נראה לי שבאין ראיה לסתור, יש לקבל כמהימן את האמור ברישומי ספר משלמי המסים אשר צורף כנספח א' לתצהירה של פרץ, ובהתאם לכך לקבוע כי בעת הרלוונטית היו בבעלותו של המנוח קרקעות בשטח כולל של כ-50 דונם, אשר מתוכן שטח הקרקע שסווג כאדמת בנייה הוא 340 מ"ר. בקשר לכך, מקובלת עליי גם טענה אחרת שהעלתה המדינה והיא, כי לענייננו ניתן להתעלם מן הסיווגים השונים של הקרקעות שאינן לבנייה ולקבוע שני סיווגים עיקריים, היינו אדמת בנייה ואדמה לשימוש חקלאי. בהתאם לכך, תיערך שומת הפיצויים על פי הנתונים שלהלן: אדמת בנייה בשטח של 340 מ"ר ואדמה חקלאית בשטח של 49,825 מ"ר.

על פי ההחלטה שניתנה ביום 7.7.09 יש צורך לערוך עתה שומה של הפיצויים שלהם זכאי היה המנוח עקב הפקעת המקרקעין.

בסעיפים 20 ו-21 של כתב התביעה פורטו סכומים המבוססים על הערכת שמאי המתייחסת להודעת המדינה שהוגשה לבית המשפט העליון בקשר לעניין סבית, והתובע הוסיף כי הוא שומר על זכותו להגיש חוות דעת בעניין זה.

בכתב הגנתה כפרה המדינה בנתונים שפורטו בתביעתו של התובע, ובסעיף 17 שלו אף היא שמרה את זכותה להגיש חוות דעת של שמאי מטעמה.

בהינתן העובדה שמדובר בפעולות שאולי לא כוונו להיות פעולות הפקעה, אולם בפועל הן הפכו להיות כאלה ואשר נעשו לפני למעלה משישים שנה, אני מתקשה לראות כיצד יוכל מי מן הצדדים להגיש חוות דעת שתהיה רלוונטית לזמן ההפקעה ובה בעת גם מהימנה מבחינת ההערכות שיוצגו בה. כדי להבהיר סוגיה זו, אני רואה לקבוע דיון שייוחד למטרה זו והוא יתקיים ביום 3.1.12 בשעה 09:00.

אין צו להוצאות.